לביאה בשלג

לביאה בשלג

אני פותחת את שער הכניסה לביתי הצופה אל הגינה והמנעול משמיע קול נקישה חדה. מזה שבוע שלא הייתי כאן, אלא שם, במקומות קרים ורחוקים. במחוזות התופת. באדמה אפורה וקרה כמוות. בגיא צלמוות כשבתוכי מחשבות ביעותים וזעם. צעדתי באותם המקומות שבהם הלכו ולא שבו מיליוני יהודים.

ובני, בחוץ, משחק בגינה ושיחי הבשמת ששתלנו כבר מגיעים לו עד הברך. הוא רץ לקראתי ואני, מביטה בו וחושבת עליה. היא הייתה בגילו אז. עיניים קטנות ושחורות וסקרניות. שיער שחור, עבה, קלוע בצמה מבצבץ מכובע צמר עבה סרוג בעבודת יד, ושכבות של בגדים , אפודה על הסוודר ועוד אפודה ועוד סוודר.

מביטה באנשים ההולכים בשיירה הארוכה בתוך השלג הרך והעמוק של חורף 1940, מותירים עקבות לבאים אחריהם. מסביב פנים מוכרות פחות או יותר, שכנים , מכרים מהרחוב הקטן, רב העיירה, הקצב, הספר, בעל חנות הספרים הנהדרת ועוד שוליות מהמתפרה הענקית של אבא אצלנו בבית. כולם בסדר מופתי, בטור ארוך במסלול ידוע מראש : מדורוחוי -רדאוץ לקריובה שברומניה.

צעדת דילול.

כל אחד מהם מחזיק דבר מה, מזוודת עור קטנה ומרופטת, סדין מכווץ לצרור נמתח על כתף כפופה ועייפה, ואותי. הם, עוד מחזיקים אותי. אני עוברת מיד ליד. "עד מתי ?"

אמא , אבא וחמישה ילדים. בכל פעם אחר נושא את המטען היקר מכל. את השאר זרקו ככל שארכה הדרך. עייפו, כשלו מלשאת.

"רק שנישאר יחד" אמרה אמא שלי היפה והתמירה . אמא שלי היתה יפיפיית העיירה. ואבא שלי שאהב אותה עד כלות דאג שתחייה כמו מלכה וכך היא הלכה לה, גווה זקוף, שיערה דבש ועיניה בירוק בורק של לביאה.

אבא הביט בה בעיניו הקטנות והשחורות ולא אמר דבר. פניו גבוהות, קשוחות, דואגות ואוהבות כל-כך, אותה ואותנו.

"כמה עוד אפשר ללכת ? בלי סוף ?" עוד כפר עברנו ועוד כפר. את הפרה שלנו כבר מזמן השארנו מאחור באחד הכפרים. נפרדנו ממנה בעיניים דומעות והיא מצידה , הביטה בנו בעיניים של פרה. בשתיקה נטולת מווו‎‏.

"רק שלא יחליטו להיפטר ממני."

בדרך אני שומעת את כולם מנסים לשכנע את אמא שתשאיר אותי אצל הכפריים. "היא קטנטונת, איזה סיכוי יהיה לה ? לשם לא לוקחים ילדה קטנה" . "לשם ? לאן ?" אני חושבת.

אמא לא עונה וממשיכה להעביר אותי מאחד לשני. כל אח בתורו נושא אותי על ידיו. היא ממשיכה ללכת בצעדים עייפים אך מדודים.

כמעט חשכה עם הגיענו לקריובה , על גבול רומניה אוקראינה והטור נראה דליל יותר.

את השתיקה קורעות צעקות של ז'אנדרמים מכות ודחיפות.

אני נצמדת בחוזקה לאמא ורואה שאבא כבר לא איתנו. הוא עומד בשורה ממול, עומד שם ומביט באמא ובחמשת הגורים שלה צמודים אליה.

"תהיו חזקים" הוא צועק, "אני אמצא אתכם".

לפתע אני שומעת קריאה רמה: "יש כאן חייטים ?"

אני רואה את אבא צועד קדימה מתוך השורה.

בלי שום התראה, אלת עץ כבדה נוחתת על גבו. קול חבטה עמומה והוא קורס אל השלג .

"אתה חייט ? כזה שבאמת יודע לתפור ?"

"אני חייט", עונה אבא באנקה מוזרה.

"קום יהודון" יש עבודה בשבילך.

אבא מתרומם בקושי רב ובצעדי כאב הוא גורר את גופו מנסה להתיישר ועולה למשאית שחיכתה בצד.

הוא לא מביט לאחור. אמא מרכינה ראשה אלינו ועיניה טובעות בדאגה.

המשאית מתרחקת לה, מסתתרת מאחורי העשן שהיא יורקת, משתעלת ומתרחקת, עליה עוד מקבץ בעלי מקצועות הנחוצים למאמץ המלחמתי.

אנחנו, עומדים שם לבד, בקור, בשלג, במאמץ מלחמתי משלנו.

שוב בתנועה .ראשי מונח על כתפה של ז'נטה אחותי, נערה בת שש עשרה המחזיקה פעוטה בת שלוש. משם, הנוף מוזר. רגליים שנגררות על ידי ילדים עייפים ולביאה אחת, יפה ומותשת. היום השני או השלישי אינני יודעת, כבר עולה , והיא לא יצאה לצוד ולא הביאה אוכל. הבטן שלי כבר לא מקרקרת, גם היא עייפה. הדמעות עייפו תחת משקל העפעפיים חסרי השינה והעיניים רק מביטות.

"אמא !" קולו מצחקק והוא מחבק את רגלי.אני מרימה אותו אל זרועותיי, מנסה לחוש בכובד משקלו, מנסה לתהות אם ואיך הייתי נושאת אותו כל-כך הרבה זמן בידי.

אני מניחה אותו על הדשא ומביטה בדגל המתנפנף מול ביתי.כחול ולבן.

שמיים כחולים מרגיזים ושלג לבן, אנחנו בדרכים.

אני עדיין עוברת מיד ליד ואף אחד מהם לא מתלונן על המסע ועל המשא. כמה הלכנו? כמה ימים? אני מביטה בהם. כולם עייפים ומרוטי שיער. בגדיהם רטובים ומלוכלכים. רק אמא עדיין שומרת על יופייה בתוך הכיעור של חיינו.

השיירה נעצרת. אמא מתרוממת על קצות אצבעותיה, מנסה לראות מדוע עצרנו. אחי מרצ'ל עוזב אותנו ורץ קדימה בסקרנות אופיינית לבן אחת-עשרה.

אחרי מספר דקות הוא חוזר מתנשף ומשתעל וחיוך על פניו. "הגענו", הוא אומר בשמחה.

"הגענו לאן ?" שואלת אמא.

למוגילב – טרנסניסטריה.

"מה זה ?" אני שואלת.

"לא מה זה", עונה אמא "אלא איפה זה". ומתחילה להסביר לכולנו בסבלנות שהגענו לאוקראינה. מוגילב היא עיירה די גדולה ואולי כאן נמצא עבודה, אוכל, טיפול רפואי, אמרה והביטה בשלי ובאסתריקה בדאגה. הן חלו מאז שאנו בדרך, בצעדת האין סוף. הקור לא היטיב עימן. שלי היתה בת עשר ואסתריקה בת שבע. שתיהן קדחו מחום גבוה. גם אחי מרצ'ל חלה והשיעול שלו נשמע למרחקים, ממעמקים.

שוב צעקות ושוב דחיפות ושוב אנו נפרדים.

אסתריקה, שלי ומרצ'ל החולים נשלחו לקבלת טיפול רפואי. אני וז'נטה נשארנו עם אמא. אמא לא אהבה את העובדה שהם נלקחו למקום לא ברור. האם זה בית חולים? בית יתומים? היא לא הצליחה להבין. איש לא הסביר.

הערב ירד בחוסר רצון ואנו תחת כיפת השמיים בקור מקפיא. אני שוכבת על גופה של אמא נהנית מחום גופה ואוחזת בכנף מעילה הצמרי והרך. אמא מנמנמת. ישנה כמו חיה. עיניה עצומות ואוזניה מקשיבות לקולות הלילה. ז'נטה מפטרלת כזקיף ושומרת שאיש לא יתקרב אליה. "היופי במלחמה מביא עימו רק צרות", חשבה לעצמה ומבטה נפל על אימה. "מי שינסה, יעבור דרכי אך מי יתעסק עם בריונית כמוני?"

אני עוצמת את עיני ומתחפרת בחזה של אימי. רוחות הלילה מקפיאות את ידיי ואני מכניסה אותן אל תוך חולצתה של אמא וחשה בשקיק קטן ונוקשה. אני ממששת את השקיק ומזהה את הטבעות של אמא שכל-כך אהבתי לענוד.

תכשיטים ! למה לקחה אותם? ומתי תענוד אותם?

לפתע, אמא מתעוררת בבהלה , מחלום או מתחושת ידיי על גופה. היא מתיישבת ואומרת לז'נטה אחותי: "צריך ללכת ולהביא את הילדים".

"מה? למה? איך?" שואלת ז'נטה.

"מחר תהיה אקציה. יחסלו את כולם". עונה אמא ואש מרצדת בעיניה.

"מאין את יודעת? שמעת משהו? חלמת ?"

אמא מביטה דרכה ולא עונה. היא מסמנת לה לשבת לידה וז'נטה מתיישבת. הן מתלחששות במשך מספר דקות, ארוכות. מתוך הלחישות אני מצליחה לקלוט את המילים : "מסוכן" , "שומר לילה אחד", "חבטה בראש", "את חזקה ואני אסיח את דעתו".

עיניי כבדות ועייפות והלילה מעמיק, מחשיך ושותק. אמא מעירה אותי ואומרת:

"שבי כאן ואל תזוזי עד שאבוא לקחת אותך".

"לאן אלך"? אני חושבת, "לא מכירה אף אחד, קר לי ואני רעבה".

אמא קוראת את מחשבותיי ואומרת :"אל תלכי עם אף אחד לשום מקום, הבנת? לשום מקום!".

היא וז'נטה צועדות לעבר "בית החולים" ונעלמות בחשיכה. זמן מה אני עוד שומעת את צעדיהן בשלג המפצפץ עם כל צעד הננעץ בו ואח"כ כלום. שקט.

"קומי", אמא נוגעת בכתפי ואומרת: "קומי, הולכים". אני פותחת בקושי רב את עיני ורואה סביבי את אחיותיי ואחי. כולם כאן.

התחלנו לצעוד. דורכים ומועדים בשלג הקר. ז'נטה לא מפסיקה לדבר בהתרגשות על פעולת החילוץ המדהימה. על הסחת הדעת של אמא, על החבטה שהיא, נערה בת שש עשרה, נתנה לשומר בראשו ועל המנוסה. אמא משתיקה אותה ולאחר מספר דקות שוב היא פוצחת בתיאורים קולניים.

אינני יודעת כמה זמן הלכנו. חצי ריצה, חצי הליכה. בשלב מסוים השלג שחשנו גם נראה, הפך אדמדם, צהבהב עד שהלבין שוב באור השמש העולה.

באור יום המציאות נראית אחרת, כזו שיש בה סיכוי.

אמא עוצרת לרגע להרגיע את נשימתה, מסוככת בידיה על עיניה. במרחק היא קולטת חווה ומחישה את צעדיה. ליבי דופק במהירות. ארובת הלבנים מעשנת ריחות של בית,של אוכל, של חמימות. אמא מגיעה לדלת ודוחפת את כולנו מאחוריה ולצידי גופה. אותי היא אוחזת בידיה.

ביד אדומה ונפוחה מקור היא דופקת על דלת העץ הכבדה שוב ושוב ושוב. לבסוף, באי רצון, הדלת נפתחת.

"אפשר לקבל משהו לאכול?" שואלת אמא. "אנחנו יכולים גם לעבוד".היא מיד מוסיפה.

"לא"! עונה לה כפרייה חסונה בעלת כפות ידיים גסות וגדולות. למותניה סינר ארוך ואפור.

"בבקשה", אמרה אמא.

"לא"! "לכי מכאן. זה מסוכן".

"בבקשה, יש לי כסף".

הכפרייה נעצה עיניים באימי . אמא הסתובבה עם גבה אליה, הכניסה ידה אל חזה ושלפה משם את עגילי הזהב שלה המשובצים אבני אודם גדולות ומבריקות.

היא הושיטה את העגילים לכפרייה וזו חטפה אותם מידה וטרקה את הדלת.

דקות ארוכות עמדנו לפני הדלת הסגורה. רגלינו נעוצות בקרקע ממאנות לעזוב.

כמעט ונואשנו אך אז נפתחה הדלת.

"מאיפה באתם" היא שאלה? נשענת על משקוף הדלת,

"מוגילב טרנסניסטריה" ענתה אמא.

"מספרים שכל הילדים הלכו באקציה אתמול בלילה", לחשה לה הכפרייה.

אמא הביטה בה ולא ענתה.

הכפרייה יצאה החוצה ואמרה:"בואו אחרי".

היא הובילה אותנו בשביל צר לעבר האסם שהיה די גדול. כשפתחה את הדלת נגלו לעינינו כמה תרנגולות רזות מתרוצצות וסוס אחד עייף וזקן.

"עבודה תמורת לינה ואוכל". אמרה הכפרייה.

אמא חייכה. חיוך מלכותי אך עם זאת חייתי. הלביאה יצאה לצוד אתמול בלילה, והבוקר היא גם הביאה אוכל.

הבטתי בו שוב, הצפירה הסתיימה.

הוא, לא היה שורד. ככל הנראה לא הייתי מצליחה לשמור עליו בחיים. לא הייתי מצליחה לשאת אותו על כפיים בקור, במרחקים. בלי טיפול רפואי הוא היה מגיע ראשון לאקציה או נשאר בדרך עם פניו על השלג.

הדגל שלי התנפנף לו בגאווה. טוב שאנחנו כאן. בזכותה.

לזכר:

סבתי חיה מוסקוביץ' הלביאה וסבי דוד מוסקוביץ שתפר את המלחמה.

בזכותם אני כאן היום.

ולזכרם של אלו שלא שרדו:

מוסקוביץ' מלכה – אמא של סבי שנספתה בשיירת המוות מדורוחוי לטרנסניסטריה

מוסקוביץ' רחל – אחות של סבי שנספתה ממגיפת טיפוס במוגילב טרנסניסטריה.

מנדלוביץ' סרלה – אמה של סבתי שנספתה בטרנסניסטריה.

מנדלוביץ' גיזלה – אחות של סבתי שנספתה ממגיפת טיפוס ב – טרנסניסטריה.

מנדלוביץ' שבח – אח של סבתי שנספה ממגיפת טיפוס בטרנסניסטריה.

קסלר רוזה – אחות של סבתי שנפטרה אחרי לידה מוקדמת. התינוק נולד מת. האם קיבלה זיהום עקב התנאים הקשים ונפטרה כמה ימים אח"כ בטרנסניסטריה.

"לביאה בשלג" הוא סיפור שואה אישי משפחתי, מבוסס על סיפור הישרדות אמיתי, נכתב בשנת 2008 .

כל הזכויות שמורות לאורנה וידאל.

#שואה #סיפורהישרדותאישי