עצבים חשופים
"העצבים שלי חשופים", היא אומרת לי בפגישת הייעוץ שלנו. "אני מוצאת את עצמי במצבים שונים מול אנשים שונים ומרגישה שהם מותחים את הגבול הדק, בודקים את יכולת ההכלה שלי, מודדים את הסבלנות שלי, עד הקצה. אני לא יכולה לשתוק יותר, הייתי רוצה להגיב, אבל לא סתם להגיב, את מבינה? אני רוצה לענות, לצעוק, לכעוס, להוציא את כל מה שיש לי בבטן כבר שנים, להעמיד אותם על טעותם ובמקומם. נמאס לי לספוג. אני לא מוכנה שיעליבו אותי, ויותר מכל, אני לא רוצה שחוסר התגובה שלי מתוך כבוד, יתפרש כחולשה. זה ממש לא רוחני, נכון? "
אני מביטה בה וחושבת שאולי אלו חילופי העונות, או אולי מרקורי בנסיגה שחושף את קצות העצבים, מעיב על התקשורת שלנו וגורם לנו לפרש דברים בהגזמה ואז אני נזכרת שגם אני מכירה אנשים כאלו, שבלי שום קשר למרקורי ועונות השנה, יכולים לפרוט על קצות העצבים במומחיות. אני מגלה למיועצת שלי את הסוד "הכמוס": גם אדם רוחני נעלב ונפגע. גם אדם רוחני יכול להתרגז ולכעוס. השאלה הגדולה היא איך, ומה הוא עושה עם זה הלאה.
כולנו מכירים את האנשים הללו. אנחנו מתנהגים אליהם יפה, מכבדים אותם, הם יכולים להיות גם בני משפחה (מה שמקשה עוד יותר). אנחנו מחויבים להתנהג אליהם בצורה מסוימת ולא תמיד יכולים להגיב.
אז מה עושים? מה עושים ברגע של הערה עוקצנית? הטפת מוסר? חציית הגבול ברגל גסה?
אנו יושבות מול קלפי הטארוט ומביטות בקלף 5 חרבות שעלה. בקלף רואים אדם אוחז בחרבות, חלקן על הרצפה. חבריו מפנים לו את גבם ופניהם אל המים הסוערים בחיפוש אחר תמיכה רגשית. (מים מבטאים את עולם הרגש). העננים בקלף מחודדים, דבר המעיד על אמירות פוגעות ומעליבות. ברור לנו כי התרחש כאן ויכוח או ריב. האדם שאוחז בחרבות ניצח, הצדק לצידו, פניו מחויכות בשמחה לאיד. ומה יצא לו מזה? הוא נותר לבדו, חלק משללו נותר על הקרקע.
הקלף מעלה שאלה מהותית: האם נכון להיות צודקים כל הזמן? או אולי עדיף להיות חכמים ולהבליג? חשוב שנזכור כי הבלגה באה ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה, ממקום שבו אנו מבינים מה משרת אותנו טוב יותר, ובעיקר נובעת מחוסר הרצון שלנו לפגוע באחרים ובעצמנו. לרוב, הבלגה דורשת תעצומות נפש הרבה יותר גדולות מתגובה. אנחנו יכולים לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה, ולצדק יש מחיר כבד, תמיד נחשוב האם הוא כדאי.
יש אנשים שלעולם לא ישתנו ואנו לא נחנך אותם מפאת גילם, כבודם, או קרבתם אלינו, ובוודאי שאין צורך לומר את המילה האחרונה. אז רגע לפני שנתפרץ, ננשום. לפעמים, צריך להגיב, אך לא חייבים מיד. התגובה חייבת להיות שקולה, ברורה, ממוקדת, לוגית ולא רגשית. ולפעמים, עדיף לנו שלא להגיב בכלל. לתת לדברים לעבור מעל ראשנו. נכון, קשה מאוד שלא להתייחס, אבל יש פעמים בהם זה בדיוק מה שצריך לעשות. אם אפשר נתרחק, גם אם מדובר בבני משפחה, בדיוק כמו בסיפור המיועצת שהגיעה אלי. אפשר לצמצם מגע, לקרר יחסים, להשאיר הכל ברמה הדיפלומטית, מה שחייבים, לא יותר.
אורנה וידאל – טארוט ונומרולוגיה. ייעוץ והכוונה, קורסים וערבי נשים. 050-8802801
כל הזכויות שמורות.