מסה קריטית
כולנו מכירים אותם, המצליפים החברתיים, הגיבורים הגדולים מאחורי המקלדת בעולם הווירטואלי. אלו שלא חוסכים מילים של ביקורת והטפת מוסר. אלו ששכחו שלפרגן זו לא מילה גסה ומילים טובות מהדהדות למרחקים גדולים יותר. אלו ששכחו שעד שלא ילכו בנעלי האחר, במסע שלו, הם לא באמת יבינו. מתי זה ישתנה?
השבוע אחת מחברותיי שאלה בפייסבוק שאלה על יעד לטיול בחו"ל. התשובות שקיבלה היו מפתיעות ועוקצניות : "שוב את נוסעת"? "עוד לא חזרת!" "זכית בלוטו?" לקרוא ולא להאמין. מה זה בכלל משנה לאן וכמה פעמים היא נוסעת? אולי נסיעותיה הן לרוב במסגרת עבודתה? ואולי היא מתכננת חופשה משפחתית? האם הם מכירים אותה אישית? האם הם באמת חלק ממסע החיים שלה? ויותר מהכל, האם ההנאה של מישהו אחר היא על חשבונם? מכיסם? במידה ויש לקוראים תשובה עניינית לשאלה עניינית, הם מוזמנים לענות ואם אם אין להם, תמיד אפשר לדלג לפוסט הבא. רוצים לפרגן, אפשר ורצוי בשמחה. מילים רעות? שישאירו לעצמם.
באופן מסוים, דומה ושונה, זה קרה גם לי. בוקר אחד העליתי פוסט בפייסבוק הקשור בחשיבה חיובית, על הצורך לראות את החיים בצורה מסוימת שתעניק תקווה ולא תגרור אותנו למרה שחורה. הגדילה לעשות מישהי בתגובתה: "החיים שלך ורודים, ברור שזה מה שתכתבי". לא ידעתי אם לכעוס, לרחם, להיעלב, להבליג או לענות. המחשבה שעברה בראשי היא: "היא לא באמת מכירה אותי, את כאבי הלב שלי, או את מסע חיי כדי להבין את הבחירה שלי להיאחז בטוב בכל פעם מחדש." רגע לפני שעניתי לה חשבתי לעצמי, ואם הייתה מכירה, האם הייתה נמנעת מלכתוב את שכתבה? לא בטוח.
אנחנו ביקורתיים ושיפוטיים. רובנו כאלו, או כולנו כאלה בחלק מהזמן. חלקנו מנסים שלא ליפול למקום הזה וחלקנו פשוט שם. ללא היסוס מעבירים ביקורת חריפה מבלי להקדיש רגע של מחשבה או הבנה, מבלי לנסות לראות את העולם דרך עיניים אחרות.
לכן אני אוהבת את קלפי הטארוט, כי כל מצב בחיים משתקף בהם ביופי, בעומק ובתבונה אינסופית. קלף הנזיר מלמד אותנו לזנוח את דרך הביקורת. הכי קל להסתכל מסביב במחשבה מתנשאת שאנו יודעים ומבינים הכל, יש לנו את כל התשובות החכמות ואנחנו נתקן את כולם. הקלף מזמין אותנו להשקיט את סערת הפטפוט התמידי ולמצוא שקט שבו נוכל להתבונן פנימה בתור התחלה, וזה קשה ומפחיד! אולי לא נאהב את מה שנמצא שם? האם נדע להכיל או לשנות את עצמנו לפני שנשנה אחרים? הנזיר מחזיק את העששית בגובה הלב. הוא מאיר את ליבו ומנסה למצוא את דרכו, מפנה את הביקורת שלו פנימה לעולמו. המסר שהוא מעביר הוא שעלינו להבין את נקודות החולשה והחוזק שלנו, להבין את עצמנו ואת דרכינו, לפני שנבקר, אם בכלל, את דרכם של אחרים.
למרבה הצער, הפכנו להיות אנשים קשים. קשים כלפי נותני שירות, קשים כלפי חברינו ברשת החברתית, כלפי המורים של ילדנו, כלפי העובדים שלנו או העובדים איתנו. הפכנו לביקורתיים כלפי כל דבר סביבנו. יותר ויותר אנשים מתמקדים ברע ומסרבים לראות ולו דבר אחד טוב. שכחנו שלכל אחד מסע אישי משלו שאת פרטיו איננו יודעים או מכירים לעומק. והגרוע מכל התרגלנו להביט החוצה, להעביר ביקורת משתלחת במקום להסתכל פנימה ולבדוק את עצמנו.
ידוע כי דרושה כמות מינימלית של אנשים כדי לייצר תופעה חברתית, לייצר מומנטום המשמר את עצמו ואף גדל ומתרחב, לייצר מסה קריטית- חיובית. ולכן, הגיע הזמן להתעורר. זוהי קריאה אליכם, אתם שבכל זאת רואים את הטוב שבעולם, שמבינים שהנאה של אדם אחד היא לעולם לא על חשבונכם. אתם שמפרגנים ומחמיאים מכל ליבכם והתדר הזה מעצים אתכם. אתם שיודעים כי יש מקום לכולם בשפע היקומי ולכל אחד מסע משלו שאותו אנו רחוקים מלהבין. הגיע הזמן להטות את כף המאזניים ולייצר שינוי חיובי. לשנות את המסה הקריטית, להזכיר את האור לאחר.
אורנה וידאל – טארוט ונומרולוגיה. ייעוץ והכוונה, קורסים וערבי נשים. 050-8802801
כל הזכויות שמורות.